אהוד

הקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו, העתיד הלא־מאוד־רחוק

יש תנועות שאהוד לא הצליח לנער. כמו כאבי פנטום של קטועי יד או כרותי רגל, שחשים עקצוץ וגירוד בלתי נסבל באיבר שכבר מזמן נפרד מהם, כך היה מעביר מדי פעם את כף ידו על ראשו, בהיסח דעת. לפני כמה שנים עוד היה נתקל בהתנגדות של שיער רך ובריא, כסוף מעט בקצוות, אבל שיער. הוא הרגיש שהתנועה הזאת משווה לו מראה נערי יותר, שובב. אחרי הכול, על הגזרה הנערית הוא ויתר מזמן, מאז שהתחיל להזניח את הפעילות הגופנית ולהשקיע יותר באכילה סדורה של פחמימות וסוכרים, רצוי בצורת שוקולד דחוס היטב. ובלי השטויות האלו של שבעים אחוז מוצקי קקאו. זה איכותי מדי. שוקולד פרה, ממרח השחר, טורטית, טעמי, אגוזי, כיף כף — כל אלו היו אורחים ברוכים. כשהתחילו להוציא את גרסאות המיני, הוא הרגיש

שהגיע לגן עדן. גרסאות המיני סילקו את יתרת ייסורי המצפון שהיה חש מפעם לפעם. הוא שכנע את עצמו שמיני זה פחות משמין, ואז היה מביט במסך המחשב בריכוז, קורא את הידיעות שזרמו ממקורות שונים ברחבי העולם ופותח את העטיפות, ממתק אחרי ממתק.

שני דברים קלקלו את אשליית המיני — האחד, הרעש והמאמץ שנדרש לשם פתיחת כל עטיפה בודדת. זה גרם לו לחשוב שאולי יש כאן באמת קצת יותר קלוריות ממה שהתפתה תחילה להאמין. שנית, עיניו היו תמיד נעוצות במסך, ולכן יותר מפעם אחת היה שולח יד לשקית הממתקים, מגשש וממשש ומגלה שהיא ריקה. אחרי שליחת היד הזו הוא אינסטינקטיבית היה שולח מבט חרד אל עבר השעון ומגלה שחמש עשרה דקות בלבד חלפו מאז שפתח את השקית. אחרי כמה פעמים כאלו, גם ייסורי המצפון התנדפו והוא אפילו הרגיש סיפוק מסוים כשגילה שהוא מסוגל לדחוס שקית שלמה בפחות מאחת עשרה דקות. אז הוא הלך ותפח, תפח והלך, מלתחות הוחלפו, חורים חדשים חוררו בחגורה, קשיי נשימה התווספו, קולות חדשים נשמעו בישיבה ובקימה ועם כל זה הוא טיפח אמונה חזקה שמתחת למפלי השומן האלו מסתתר גם הזין שלו.

כמו כל קלישאת מרגל שחזר והלך וחזר שוב מן הכפור, הוא היה גרוש. וגם אם לא היה מתגרש, ספק אם אורית עוד היתה מוכנה לשכב איתו במצבו הנוכחי. הרי גם כשהיה רזה ואתלטי, מספר שתיים בשלוחה בליסבון, היא בקושי היתה מעיפה מבט לעברו. כלומר, כשהיתה מביטה בו זה היה מבט של שטנה ומרמור. הוא היה חוזר מעוד מפגש עם מקור, מרוצה מהאופן שבו משך בחוטים, טווה בעדינות רשת קורים מחוכמת שתצטרף בתורה לרשת המורכבת שפרש על כל אירופה, והיא, אורית, היתה יושבת בסלון במבט מלא משטמה. איך? איך העזת לקחת אותי מהקריירה המשגשגת שלי כמעצבת פנים בפוטנציה?

לפעמים התחשק לו לנער אותה ולהגיד לה שהיא לא קיבלה אפילו הזמנת עבודה אחת. באותה מידה הוא יכול היה להתלונן שאף אחד

לא ביקש ממנו להיות חלוץ מרכזי בנבחרת ישראל בכדורגל. מאיפה היתה לה החוצפה? היא לא מבינה שהמידע שהוא מביא, שהערך שהוא מספק למדינת ישראל, שקול לתרומה של חטיבת חי"ר שלמה? יותר מזה! הוא זוכר את המגן שקיבל מראש המוסד אחרי הפיאסקו ההוא בלוזאן, שרק הוא, במו ידיו, באישון לילה, הצליח להבריח שני סוכנים ועוד לסגור את ארון התקשורת לפני שהמשטרה הצליחה לשים יד על מכשירי הציתות שנשתלו שם. נו? מישהו עצר אותו ברחוב והודה לו על זה? הרי בזכות המידע הזה, ובזכות זה שהסוכנים לא נתפסו, נחסך כל כך הרבה דם.

הוא תמיד ידע שזרים לא יוכלו לדעת על התרומה שלו לעולם. הוא היה הולך ברחוב, בצעדים גמישים עדיין, מתבונן באנשים שגדשו את בתי הקפה וטופח לעצמו חשאית על השכם. בזכותו. בזכותו הם יושבים כאן. בזכותו הם לא מפוזרים לחתיכות עכשיו על המדרכה, או על הכביש. בזכותו אין עכשיו גז עצבים שמשתחרר מתוך פתחי הביוב, גורם לגרונות להיסתם בזוועה, לדימום בלתי נשלט מכל פתח בגופם.

"תיהנו מהאספרסו," היה לוחש לעצמו, מתגבר על החשש שהוא קלישאה מהלכת. אז מהם, מהעמך, הוא לא ציפה לתודה. אבל מאורית, אשתו, הוא לא יכול לקבל קצת יותר קרדיט? הרי… הוא לא יכול היה לספר לה הכול, כמובן, אבל הוא רמז לה. כשכותרות העיתונים זעקו על מוות מסתורי של עוד אחמד בכיר או הפצצה רחוקה של שיירת נשק הוא היה מכחכח בגרונו, מבקש תה, מזדקף לרגע — כל מחווה שרק היה יכול לחשוב עליה. היא היתה מתעלמת, אפילו בהפגנתיות, מפנה את הגב, מדפדפת בעיתון ברעש, קורעת את העמוד הראשון, מכבה את הטלוויזיה.

בהתחלה זה לא היה ככה. ההילה של עובד המשרד דווקא שיחקה לטובתו. לא שהיה צריך את זה. הוא היה בחור מוצלח, יוצא יחידה מובחרת, כמו שאהבו לומר פעם, יפה, גבוה. שיער מלא. מלא שיער.

הוא בדיוק היה בין תפקידים, אחד מהצעירים ביותר אי פעם. הוא לא אמר לה בדיוק מה, אבל מהרמזים יכולה היתה להבין. כשאורית נכנסה לחודש הרביעי הוא קיבל את ההצבה השנייה. היא הקשיבה לו בעיניים מזוגגות, מלטפת בלי משים את הבליטה הקטנה שכבר התחילה לבצבץ. "ואם לא תיסע?" שאלה. איך היא העזה לשאול אותו את זה?! עד היום הוא מתקשה להאמין שהרגע הזה קרה. שהיא ישבה מולו ועוד העזה לשאול אותו מה יקרה אם הוא לא ייסע.

אני אגיד לך בדיוק מה יקרה! הילד הקטן הזה, זה שקורם עור וגידים בתוכך, זה שאת מלטפת מבחוץ עכשיו, הוא יחיה על זמן שאול. כן־כן, בדיוק ככה. זה רק עניין של זמן עד שהזרוע הארוכה של המחבלים תשיג אותו. סטטיסטית. אי אפשר לברוח מזה. את רוצה אותו, את הילד שעוד לא נולד לנו, את רוצה אותו מתפתל בעוויתות מהנשק הכימי שהם ישתלו בתחנה המרכזית? נכתש תחת מטר הטילים המפתיע שישוגר לאחר שיתוק מערכות המכ"מ שלנו עם הווירוס המחוכם הזה שעובדים עליו אי שם במרתפי ברלין? או, גרוע מכל, מתאדה בפצצה הגרעינית המלוכלכת שתוסתר בדופן כפולה במכלית שתעגון בנמל אשדוד? אין לך לב? הילד שלנו? הילד שלי?

את כל זה הוא לא אמר. היו לו הסברים עדינים יותר, על קריירה מול עבודה ועל כך שעיצוב פנים זה מקצוע חופשי שאולי אפשר לעסוק בו גם באירופה. האמת העצובה היא, שעמוק בפנים הוא ידע. הוא ידע שגם אם תגיד לו שהיא לא נוסעת, הוא ייסע. יש סוכנים שעושים את זה. משאירים את האישה בבית. הוא לא אהב את הרעיון. גם המשרד לא אהב את הרעיון. יש להם תפיסה רומנטית כזו, שבשביל הסוכן האישה והמשפחה הן מין עוגן למציאות. שלא יעלה לו לראש המשחק הכפול הזה שהוא משחק. שכשיחזור הביתה, הוא ישמע בעברית "תוריד את הזבל." זה? זה אמור להחזיר אותו לקרקע המציאות?

בכל מקרה, היא נסעה בסוף. בטח. הילד נולד באירופה, כמו סבא של אהוד, שניצל בעור שיניו. לעולם לא עוד, אמר אהוד. לעולם

לא. הוא קו ההגנה האחרון מול הערבים, הרוסים, הגרמנים, היפנים, האמריקאים (גם הם!) וכל שאר חורשי רעתנו. מאלה יש המון. זו באמת לא בעיה. הוא חשב שהילד אולי יכניס קצת יותר אהבה לבית, אולי אורית תמצא בו נחמה. אבל בדיוק ההפך קרה. היא רק נטרה לו יותר. היא סירבה ללמוד את השפה ונאחזה בילד כמו בחגורת הצלה, נשארה איתו בבית ימים על ימים. אהוד ניסה להסביר לה שהילד צריך אור שמש, לראות עוד ילדים, לצאת החוצה, להתאוורר. אורית סירבה בתוקף.

היא ביקשה מאמא שלה משלוחים, ובבית התחילו להיערם קלטות וספרי ילדים בעברית, משחקי קופסה בעברית שהילד אולי יוכל לשחק בהם בעוד כמה שנים טובות, בגדים של כיתן ופולגת. על כל סממן או תו זיהוי ישראלי שהוא נאלץ להצניע, היא אגרה בבית שלושה. לפני שהיה יוצא לפגישה עם מקור, תמיד היה מקבל את הבגדים המיוחדים שלא יוצרו בארץ, שם את האיפור והפיאה וחושש שאחרי כל המאמצים האלו, בסוף יבצבץ לו מכיס המכנס איזה זוג תחתונים לבנבן קטנטן שיוצר בארץ ויפיל עבודה של שנים. כשהילד היה בן שלוש כבר היה ברור שזה נגמר. אפילו הטינה אזלה. לאורית לא נשאר כוח לעשות לו דווקא.

לילה אחד הם שכבו במיטה. הוא הרגיש התרוממות רוח ממבצע קטן שבא לסיומו והחליט שמצא את הפתרון. הוא רכן לעברה ואמר לה: "אולי נעשה עוד ילד?" היא הסתכלה עליו בשקט ואמרה: "אני עוזבת אותך, אנחנו חוזרים לישראל."

הוא השלים עם זה במהירות. הקידום שקיבל בטח לא הזיק. הטילו עליו מבצעים חשובים יותר ויותר. איך אמר הממונה עליו אז? מי שנופל מהסוס צריך לקפוץ מיד על הסוס ולזיין אותו בתחת. הניואנסים של המטאפורה קצת חמקו ממנו, אבל הוא הסכים לחזור מיד לפעילות. יחד עם הניירות שהיה מקבל בדרכים לא דרכים מסוכנים אחרים, הגיע גם דואר מעורכי הדין עם מילים כמו משמורת, מזונות ועוד כל

מיני ביטויים משפטיים שרק גרמו לו כאב ראש ממושך. הוא השליך את עצמו לעבודה, בלי לחשוב פעמיים. הרי עמוק בפנים הוא ידע, הוא ידע, שיום אחד הוא יעמוד בראש הפירמידה. הוא ידע בדיוק מה המסלול שהוא צריך לעשות, איפה התפקיד הבא, מה אחריו. אולי ישאילו אותו לצבא לקצת, מקום לא רע לקשור עוד קשרים, אבל בסוף — ראש המוסד. הוא ידע.