קל לכעוס על ישראל. קל להתעייף ממנה.
קל להגיד שנמאס.
אבל כל זה נשען על הנחה אחת:
שהיא תמשיך להיות שם.
ב־“זמן מחצית החיים”, ההנחה הזאת נשברת. ישראל כפי שהכרנו אותה חדלה להתקיים. אבל הישראלים לא.
בחרו משפט אחד שתפס אתכם, וקראו את הקטע המלא שממנו הוא נלקח.
כל ציטוט פותח דלת אחרת לספר
בחרו את המשפט שתפס אתכם, וקבלו את הפרק שממנו הוא נלקח.
"את רוצה אותו, את הילד שעוד לא נולד לנו, את רוצה אותו מתפתל בעוויתות מהנשק הכימי שהם ישתלו בתחנה המרכזית? נכתש תחת מטר הטילים המפתיע שישוגר לאחר שיתוק מערכות המכ״מ שלנו עם הווירוס המחוכם הזה שעובדים עליו אי שם במרתפי ברלין? או, גרוע מכל, מתאדה בפצצה הגרעינית המלוכלכת שתוסתר בדופן כפולה במכלית שתעגון בנמל אשדוד? אין לך לב? הילד שלנו? הילד שלי?"
"בסוף הוא יודע מה יקרה. האמריקאים יעבדו לפי הספר. בטח הישראלים ייחשבו פליטים לפי איזו אמנה, יוקם בית דין מיוחד לפליטים, כל הישראלים יחויבו להתייצב, עם מספר הצ׳יפ הדרמטי שלהם. יהיה איזה עורך דין ישראלי לשעבר, עם לב יהודי חם וכיסים יהודיים פתוחים שיציע לייצג את כולם בשכר טרחה סמלי ביותר, שיהפוך לפחות ופחות סמלי ככל שהזמן יחלוף. חלק מהם, בייחוד כאלו כמו רונן, יזכו למעמד פליט ויוכלו להמשיך לעבוד, וחלק — אלוהים יודע"
"בהתחלה העיתונים עטו על הדיווחים. הכול היה גרפי. גם דיווחים בטקסט בלבד, שלא היו מלווים בתמונות, היו מפורטים עד בחילה. תיאורי המגיפה, תיאורי הפיצוץ הראשון, השני, קוצר סופה, בתי הזיקוק, הכור, הכול ביחד. אחרי כמה שבועות הוא התחיל להבין שהדיווחים סותרים זה את זה ושאף אחד לא באמת יודע את הכרונולוגיה של האירועים."
"אמרתי או לא אמרתי לכם שזה יבוא? הקריסה? השבירה של כל הפרדיגמות? התעקשתם לחיות בבועה, לא לראות את המראה ששמתי לכם מול הפרצוף? אני לא מבינה אתכם. בחיי. כמה שנים אני אומרת לכם שזה יבוא? רק נשמות טובות, אולי תלכי לטיפול, מה את מאמינה לשטויות האלו. יופי. איפה אתם עכשיו? או שאתם בקבר אחים בבלומפילד או שנפלתם מתים במקום וזהו."
"הבדיחה העצובה היא שהוא בכלל לא התגעגע. בכלל. לפני האומגליק הוא לא חשב לחזור. למה הוא בדיוק אמור להתגעגע? לפקקים באלנבי? לחומוס בכרם, כמו כל המתלהבים? למחירים הגבוהים? לשמש השורפת, בניגוד לשמש הנחמדה של קליפורניה? פאק איט. אבל עכשיו, כשאי אפשר, זה כבר סיפור אחר."
"אתה מבין שאין ציוד בארץ? אתה מבין שהגבעות הפכו לעמקים? שהעקוב הפך למישור? הטופוגרפיה שהכרת נעלמה. אין מפות שיכולות לעזור לך. אין GPS שיסכים לנסות לנווט אותך אפילו עם לוויין בארץ הגזירה הזו. תבוא עם גרפים וטבלאות מסטנפורד ותרצה עליהם בפני עדרי אנשים שמחפשים אוכל בצורה נואשת, או מבקשים למצוא מקום מסתור, למות בו בשקט, בלי להדביק אחרים? כשכל התעטשות פירושה מיתה משונה?"
מדינת ישראל כפי שהכרנו אותה איננה עוד.
לא ברור מה גרם לקריסה — וירוס, הפיכה, תאונה, פלישה או משהו אחר — אבל התוצאה ברורה: המערכות מתפרקות, העוגנים נעלמים, והשאלה הגדולה היא מה נשאר מהאדם כשהבית, המדינה והשפה שהוא הכיר מתחילים לאבד צורה.
"זמן מחצית החיים" הוא רומן מתח ישראלי שמכניס את החרדות של הזמן הזה לתוך סיפור שאי אפשר להניח מהיד.
סוכן מוסד לשעבר, שנדחק לשוליים ומזהה בתוך הכאוס הזדמנות לחזור למרכז הבמה.
איש הייטק ישראלי בקליפורניה, שמגלה שגם מהצד השני של העולם אי אפשר באמת לברוח מישראל.
חובבת קונספירציות שכל חייה חיכתה לרגע ה"אמרתי לכם", עד שהמציאות מתגלה כמפחידה יותר מכל תיאוריה.
קצין צעיר שנזרק אל תוך מפולת דומינו מפלצתית ומנסה לעצור אסון שכבר יצא משליטה.
אם הקטע תפס אתכם ואתם רוצים להיכנס לסיפור המלא, ניתן לרכוש את "זמן מחצית החיים" במגוון דרכים.
לרכישת הספר
