רונן

קליפורניה רבתי

רונן תהה מתי מישהו ישים לב אליו. כלומר, רשמית החברה לא פיטרה אותו והנהיגה סוג של מדיניות העלמת עין ביחס להתנהגות של העובדים הישראלים שלה, אבל הוא בטוח שמישהו עוקב אחרי

הדברים. את הבונוס שהציעו הוא לקח, אבל הוא כבר עבר בהרבה את השבוע שלקח לעצמו. יכול להיות שהוא כבר גובל בחודש של בטלה. בטח היו שמחים לו היה מחזיר את הרכב שלו למשרדי החברה. בינתיים הוא נוקט מדיניות של לא לשאול שאלות מיותרות וממשיך לתדלק על חשבון החברה ולנסוע בלי לדפוק חשבון. מה כבר יעשו לו? יפטרו אותו? יבקשו ממנו להחזיר את הכסף? ראשית, יש לו מספיק. הוא לא מוציא כמעט כלום על כלום. ושנית, הייאוש הזה כל כך גרוע שהוא לא ממש חושב שכסף זה מה שישנה לו. אחרי שיצא לכבישים הארוכים והמפותלים של קליפורניה עברה בו לא פעם המחשבה לחתוך בחדות, להבקיע את הדרך מעבר למעקה הבטיחות, לצלול אל האוקיינוס בדממה מחרישת אוזניים. הוא הניח שהשניות שלפני יהיו קצת מפחידות, הסרעפת תעלה למעלה כמו ברכבת הרים, המים יתקרבו במהירות מפחידה, אבל אז הכול ייגמר. הוא שיער שתהיה איזו שנייה של כאב, אבל אחרי זה ממילא שום דבר כבר לא ישנה. זה יגמור את כל ההתלבטות, כל הפחדים, כל הייאוש הפסיכי הזה.

הוא התקשה למצוא את המילה שחיפש. דיסוננס. כן, זו המילה. הוא נוסע בנופים הכי יפים שראה בחיים, חוץ מהכרמל אחרי החורף, ומרגיש כאילו הכול אפור ונורא. עצי סקויה נהדרים מתנשאים אל הרקיע, גלים מתנפצים אל החוף, הכול נראה כמו גלויה מזדיינת. רונן רק רוצה למות. הבדיחה העצובה היא שהוא בכלל לא התגעגע. בכלל. לפני האומגליק הוא לא חשב לחזור. למה הוא בדיוק אמור להתגעגע? לפקקים באלנבי? לחומוס בכרם, כמו כל המתלהבים? למחירים הגבוהים? לשמש השורפת, בניגוד לשמש הנחמדה של קליפורניה? פאק איט.

אבל עכשיו, כשאי אפשר, זה כבר סיפור אחר. כמו ילד קטן, שלא חושב שהוא רוצה משהו עד שלא אומרים לו שהוא לא יכול לקבל אותו. רגע, רונן אפילו לא היה בטוח שהוא ניסח את המחשבה הזאת כמו שצריך. לא משנה. הוא הגביר קצת את הרדיו, שהיה מחובר

לסלולרי שלו. תוכנת הניווט מלמלה משהו בקול מתכתי, אבל רונן לא באמת הקשיב. מה יקרה אם הוא ֵילך לאיבוד? זה לא שיש לו מקום מיוחד להיות בו. כשהיה בן ארבע עשרה קיבל במתנה דיסק עם הלהיטים הגדולים של סיימון וגרפונקל. בהתחלה הכיר רק שיר אחד, אבל מהר מאוד התאהב והתחיל לטחון את הדיסק במערכת ימים על ימים. אחד השירים שהוא דווקא פחות אהב היה "Feelin' Groovy." אבל שורה אחת נחרתה אצלו בזיכרון במשך השנים. הוא זמזם אותה לעצמו כשסיים את התיכון, כשיצא משערי הבקו"ם אחרי שהשתחרר

I got no deeds to do, no promises to .ובעוד כל מיני הזדמנויות

keep. אין מה לעשות, אין הבטחות שצריך לקיים. פשוט… לרחף ולהרגיש .Groovy

רק שרונן הרגיש הכי פחות Groovy שאפשר. אין לו מה לעשות ולא היו לו הבטחות לקיים, אבל זה גם אומר שאין שום דבר שקושר אותו לאיזשהו מקום. אדם שאין לו חוטים שקושרים אותו למשהו מתחיל… לרחף. חסר מטרה. הוא נזכר בשיטוטים חסרי טעם בחשבון הפייסבוק שלו. היו שם, כמובן, כל מיני פוסטים הזויים של תיאוריות קונספירציה שהוא ראה עשרות פעמים, אם לא מאות ואלפי פעמים. חייזרים עשו את זה, היהודים עשו את זה לעצמם, הערבים עשו את זה, הערבים והיהודים הקיצוניים משני הצדדים עשו את זה יחד בשביל להקים אחר כך את מלכות ישראל השלישית או הרביעית או מי לעזאזל סופר.

אלא שאז הוא נתקל בקבוצות שפייסבוק הציע לו להצטרף אליהן. ממשיכים יחד בעמק, מתגברים יחד במפרץ וכל מיני כאלו. כן. נשות הרילוקיישן, בלי להיות שוביניסט כמובן, בנות הזוג של הדוקטורנטים והפוסט־דוקטורנטים ועובדי הסטארט־אפים. אותו מגזר אוכלוסייה שתמיד התרכז במילוי זמן בפעילויות חסרות תועלת מצא לעצמו ייעוד חדש. כשרונן היה פוגש אותן, באירועי חברה, בסופר ובעוד אתרים נבחרים שבהם אפשר לפגוש ישראלים, תמיד הרגיש שהוא מדבר עם קליפה חלולה, מישהי שהשאירה את התוך האמיתי שלה

מאחור. היא שם, חיה, נושמת, לפעמים אפילו צוחקת, אבל הקיום העצמאי שלה אבד לחלוטין. כן, עשינו את זה. תפסנו אמריקה. ככה היו אומרים פעם, לא? אז כן. תפסנו. גם אני תפסתי. זה הקיום שלי היום. להיות אמריקאית. קיום טוב, לא? היי, זה בטח יותר טוב מלהיות ישראלי היום, לא? צחוק נבוך ואז מבט אשם על הפנים, כי אחרי הכול זאת בדיחת שואה, לא? אמנם השואה החדשה, שואה 2.0, אבל עדיין חתיכת שואה.

אז הנה. הן מצאו סיבה חדשה לחיים. יחד. יחד נתגבר. יחד נעשה את זה. יחד נקום כמו עוף החול מהריסות המדינה שנמצאת אלפי קילומטרים מכאן ונבנה מחדש את חיינו. בלי התקווה המזויפת הזו הן היו צריכות להכיר במציאות — עד עכשיו היה חמים ונעים ויכולת לחיות באשליה שאם לא תצליח בארץ האפשרויות, תמיד יהיה לך לאן לחזור. תמיד יהיו חייבים לקבל אותך חזרה בישראל. ככה זה ישראל. חייבת לקבל אותך. אפילו לא מבקשת הרבה בתמורה. תהיה יהודי, בהגדרה הבסיסית של המילה, אם לא קשה לך בבקשה. תשלם מיסים, תעשה מילואים (גם לא חובה), אל תעשה יותר מדי בעיות. אתה מסודר. הפרנסה קשה יותר, הכול יקר יותר, חם מוות, אבל, איך אומרים ב"הקוסם מארץ עוץ?" זה הבית ואין מקום כמו הבית. יחד. היחד המסריח הזה. ישראלים נוסעים בשביל להיות ביחד. יש כאלה שמחפשים לנסוע רק למקומות שבהם אין ישראלים. זיוני שכל. גם הם ישמחו לשמוע עברית. אל תהיו אשכנזים מתנשאים. יאללה, מסיבה. אפשר להגביר את המוזיקה, לחתוך בתור, לזרוק עטיפות על הרצפה, להכין כריכים לכל היום מארוחת הבוקר במלון, רק להיות יחד. רק להיות עם קבוצת הייחוס הישראלית הנהדרת הזאת. תענוג. עכשיו הנשים האלו ישבו בסלון המפונפן שלהן בוואלי, בטח במעגל, חייבים לשבת במעגל, עם עוגיות מטארגט או מסייפווי, קנקן גדול של מיץ תפוזים מתועש בצד. אז בואו נדבר קצת על מהו האומגליק בשבילכן, איך מתייחסים לעובדה שכל מה שהכרתן מת ועלה בעשן ומה עושים

עם כל הזמן הפנוי הזה, עכשיו כשלא צריך להקדיש זמן לשיחות וידיאו עם הסבתא שמקריאה סיפורים בעברית.

שוב המוזיקה חוזרת להדהד באוזניו, אבל הפעם הביטלס. Nowhere Man, בדיוק כמוהו. אין שום מקום שממנו הוא הגיע, כי המקום הזה כבר מזמן הפך לעיי חורבות. זה משנה בכלל? זה משנה בכלל איפה הוא? הוא נוסע בכביש המקסים הזה, שמתפתל בין ההרים. אבל העניין הוא שאתה יכול להעריך את הכביש הזה רק מרחוק. כשאתה נוסע בו, כל מה שאתה רואה זה את הדרך שמולך ואת האוקיינוס שלצדך. אז נכון, האוקיינוס מאוד מרשים, אבל אתה לא רואה את מלוא היופי של הדרך, כי אתה בתוכה. אולי לפני שאתה מתחיל לנסוע, כשאתה בנקודה הגבוהה בהר, אתה יכול להסתכל למטה ולראות את הפיתולים האלו, הנחשיים, הרומזניים, שמחבקים את ההר, חורצים בו תלמים כאילו שורטטו ביד אמן, אבל אז אתה מתחיל את הירידה הגדולה למטה וזהו. זה כביש. פשוט כביש. כמו עשרות אלפי קילומטרים שהוא כבר גמא בעבר. הכול מאבד מהייחוד, מהטעם שלו. איפה אני בכלל, רונן פתאום שאל את עצמו. המחשבות שלו נדדו רחוק מדי.

תחושת המטרה שהיתה לו כשיצא לדרך נמוגה מהר מאוד. הוא קבע פגישה עם אחד הבלוגרים הקיצוניים ביותר שהצליח למצוא, דווקא באיזור המפרץ. בהתחלה היה בטוח שהוא יצטרך לפנות דרומה עם איזה רעיון רומנטי על נסיעה בכביש 101 כמו איזה גיבור פולק אמריקאי. לצאת, כמו סיימון וגרפונקל, לחפש את אמריקה. גם את השיר הזה הוא אהב, חלם על לחרוש את אמריקה כמוהם. תמונת הניצחון שלו תהיה באיזה דיינר דרכים שנראה כאילו נשמר בזמן מאז שנות החמישים. המלצרית, לבושה מדים ירקרקים כאלו, תלעס מסטיק ותשלוף עט מהתסרוקת המנופחת שלה ותשאל אותו מותק, מה אתה רוצה. הוא יזמין ארוחת בוקר שכוללת דברים מטוגנים ותפוחי אדמה קצת שרופים בקצוות. נהגי משאיות מזוקנים, עם כובעי מצחייה, חולצות פלנל וקעקועים מתפרצים יישבו בשולחנות לידו.

הם ייראו מסוכנים, אבל רונן יידע שעמוק בפנים הם נשמות טובות, ורובם גרושים עם ילדה שחולה במחלת כליות ובגלל זה הם מבלים כל כך הרבה זמן על הכביש ונוחים כל כך להתעצבן. כן, זו אמריקה. עד עכשיו הוא אכל בעיקר פיצה טבעונית יחד עם עוד ישראלים בקיבוץ של פאלו אלטו. אולי הגיע הזמן לקצת אמריקה הארדקור.

אבל גם הרעיון של לתור את קליפורניה דרומה התפוגג כשהבלוגר אמר לו שהוא גר באיסט ביי. במילים אחרות — ברקלי והסביבה. רונן אמר לעצמו שהוא לא צריך להיות מופתע. אחרי הכול, כל מה שאמרו לו על ברקלי זה שהיא נותרה איזה שריד לא ברור לשנות השישים. כל מיני היפים שלא הבינו שהקיץ של האהבה התחלף מזמן בחורף של האדישות והמרמור ותומכים נלהבים בחופש הביטוי, בזכויות האזרח ועוד הרבה דברים שרונן חשב שיש גיל מתאים להתעסק איתם, ובדרך כלל הגיל הזה צריך להיגמר אי שם לקראת אמצע שנות העשרים של אדם. לפחות, כמובן, כל עוד האדם הזה הוא לא הנהנה של איזה קרן נאמנות של הורה מטורלל או דוד נדיב במיוחד. רונן כבר ביקר בסן פרנסיסקו כמה פעמים בזמן העבודה, במטה הבדולח והזכוכית של החברה, אבל הוא לא התעניין מספיק בשביל לחצות את הגשר ולבקר בברקלי. אבל הנה, עכשיו הוא חייב לנסוע לשם. תענוג. לפחות הכבישים ישרים ונוחים פה. העבר הספרדי של קליפורניה זועק מכל פינה, כשרונן נותן לתוכנת הניווט להשתלט ולדבר על סן חוזה, סן ליאנרדו ועוד כל מיני סנים. לאט לאט הוא מתחיל לשמוע שמות אחרים, אבל הם לא אומרים לו כלום. גילמן, ביוקנן, שאטוק. הבלוגר מתעקש לפגוש אותו במקום שנקרא פארק טילדן. לרונן לא אכפת. במובן מסוים הוא מקווה שמדובר בסוג של פסיכופת קליני, ששומע קולות ויחליט להרוג אותו. זה יחסוך לו הרבה תסכול.

תוכנת הניווט מורה לו בקול מתכתי באנגלית איפה לפנות ימינה ואיפה לפנות שמאלה והוא מציית באופן עיוור. היעד עצמו זה מה שחשוב. הוא לא מסתכל על הנוף, שמתחלף לאיטו מעיירת פרברים

מנומנמת לכביש מהיר, לעצי סקויה ולבסוף לבתים הנמוכים ולעליות המטורפות של ברקלי. הוא מצליח לנווט למשהו שנראה כמו הפארק הזה שהבלוגר דיבר עליו. רונן מחנה את הרכב. הוא לא רואה שם אף אחד, אבל מחליט להתיישב בכל מקרה. הוא מדחיק דחף רגעי להציץ בסמארטפון שלו. הוא יודע שכל הצצה כזאת תוביל אותו בסופו של דבר לאתרי חדשות ולעוד דיווחים מעוררי חלחלה מהאומגליק. כעבור שתי דקות מתיישב לידו בחור צעיר, שלבוש בתלבושת האחידה של ברקלי. חולצת היפסטרים מוזרה, משקפי קרן עם מסגרת עבה, זקן שנראה מודבק, תלתלים לא ברורים וגיל שיכול לנוע בין שבע עשרה לארבעים ושתיים.

רונן מתעלם ממנו לכמה דקות, עד שהוא שומע לחישה. "שלום חבר," בעברית מוזרה. לפחות זה מה שרונן חושב שהוא שומע, אבל המבטא הצפון קליפורני המתנגן גורם לו לא להיות בטוח. "שלום חבר," נשמעת שוב הלחישה מן הצד ורונן מסב את המבט. הצעיר מסתכל עליו בציפייה. רונן שואל בעברית מהוססת אם הוא מדבר אליו. עיניו של הצעיר נמלאות אור והוא מהנהן במרץ.

הוא עובר מייד לאנגלית מהירה: "זה היה מבחן, כמו קוד כזה, אתה מבין? אף טום, דיק או הארי מהאף־בי־איי או הסי־ ַאיי־ ֵאיי או האן־אס־ איי לא היה יודע את זה. הם בקושי יודעים את החוקה, אתה מבין? את המסמך הכי בסיסי שאמור להגן עלינו הם לא קראו, שלא לדבר על מבינים את המהות שלו, אז את זה? ככה אתה יודע."

רונן לא עוצר את שטף הדיבור הבלתי נסבל הזה. הוא מרגיש שהבחור מצא בפעם הראשונה קהל שמוכן להקשיב לו ויש לו הרבה מה להשמיע לפני שיגיעו לחלק שמעניין את רונן. רונן נשען לאחור, מהנהן במרווחי זמן קבועים ועובר לטייס אוטומטי בראשו בזמן שהבחור ממטיר עליו עשרות מניפסטים לעוסים למחצה על אמריקה התאגידית, שמשלבת ידיים עם כוחות פוליטיים עלומי שם ועלומי פנים. בהתחלה עוד מדובר בתיאוריות שאפשר למצוא בעיתונות

הכלכלית, שחלק מהן אפילו הוכחו כנכונות בשנים האחרונות, אבל מהר מאוד יש הידרדרות למחוזות האילומינטי, הבונים החופשיים וערים סודיות במרכז ליבת כדור הארץ. רונן כמעט שוקל להודות לצעיר על כך שהשמיט את הפרוטוקולים של זקני ציון ואת מעורבותה של שושלת רוטשילד ביצירת סדר עולמי חדש. אבל פרט לאלה, הכול שם. אחרי כרבע שעה, שבה הספיק לשמוע על המסוקים השחורים של האו"ם ותוכנית 24 לצמצום אוכלוסיית העולם, רונן מכחכח בגרונו בהפגנתיות. הצעיר מתערער לרגע, וזה כל מה שרונן צריך בשביל לשאול על האומגליק.

מי? למה? זה קרה בגלל סיבה מסוימת, הרי, נכון? לא יכול להיות כזה צירוף מקרים מחריד סתם? הצעיר מביט בו משתומם, מסיר לרגע את המשקפיים האופנתיים ומשפשף את קצה אפו. רונן לא בטוח אם זו תנועה שנועדה להקל על כאב כלשהו או שהוא רק מנסה לקנות זמן מחשבה. הוא מרגיש שהוא ממש יכול לראות לתוך הראש של בן השיח שלו, איך הוא מחפש בקדחתנות עוד תיאוריה אחת, רק עוד אחת שתתאים לכל התמונה.

"תראה," הצעיר שב ופותח. רונן מרגיש את העייפות עוד לפני שהברה אחת או צליל אחד מספיקים לעזוב את פיו של הצעיר. "אתה יודע מה? נראה לי שזו היתה טעות. פשוט טעות. כנראה התבלבלתי." רונן מפטיר בכבדות. "לא לא לא, בנאדם. אתה לא מבין. פשוט… זה הרבה לעכל בבת אחת. אני יודע. תאמין לי שגם אני לא נולדתי אחד שיודע הכול. ממש לא. גם אותי היו צריכים ללמד, לחנך, יותר נכון. אני יודע, הכול נשמע מטורף, הזוי, לא הגיוני, אבל תחשוב — לא לפני הרבה שנים חשבו שהעולם שטוח? עם הצבים? אתה מכיר את הסיפור עם הצבים?" רונן לא יכול לעמוד בפני שטף הדיבור.

"מה הסיפור עם הצבים?" הוא שואל.

"אז ככה," הצעיר נראה כאילו הוא נטען מחדש. "אז הסיפור הוא כזה, אוקיי? יש קוסמונאוט מפורסם, לא רגע… זאת לא המילה…

אסטרונום! זהו, כזה. אז הוא נותן הרצאה כזאת של מדע פופולרי, אתה יודע? הולך להרצות לא משהו ברמה גבוהה, אלא לתאר את התיאוריות הבסיסיות. בסוף ההרצאה באה אליו אישה זקנה ואומרת לו שהתיאוריה של השמש במרכז וכדור הארץ שמסתובב סביבה, זה הכול נחמד מאוד, אבל זה ממש לא נכון. אז מה? שואל אותה האסטרונום. היא אומרת לו שכדור הארץ שטוח ומונח על גב של צב. אז הוא שואל אותה, על מה הצב הזה עומד? היא אומרת שהצב הזה עומד על גב של צב אחר, גדול יותר. אז הוא מקשה ושואל, על מה הצב הזה עומד? והזקנה הזאת מחייכת ואומרת לו שיש צבים כל הדרך למטה. הבנת? אתה חושב שיש צבים כל הדרך למטה? זה מה שנראה לך?"

העייפות שרונן הרגיש קודם לכן מפנה את מקומה לתשישות קטלנית כמעט. הוא מנסה למלמל איזו תודה מבוישת ופונה לקום. הסחרחורת תוקפת אותו מייד והוא התיישב בחבטה בחזרה על הספסל.

"אתה בסדר בנאדם? אמרתי לך, זה הרבה מידע לקבל בבת אחת."

"זה לא זה," רונן ניסה למלמל. זה… לא זה. זו הדרך הארוכה והמטופשת הזו שלא הובילה באמת לשום מקום. זה הטירוף. מה הוא עושה פה בכלל? למה חשב שהוא יכול למצוא את התשובה במרחק של עשרות קילומטרים מעמק הסיליקון, כשברור לו שהיא נמצאת אלפי קילומטרים מזרחה מכאן? אין לו ברירה. הוא חייב לחזור הביתה.

"אתה בסדר, בנאדם?" הצעיר שאל שוב, נראה מבועת יותר מתמיד. לא. עכשיו לא. אבל תן לי קצת זמן. אני אהיה בסדר.