רונן

סאניווייל, קליפורניה, העתיד הלא־מאוד־רחוק

"אני טס. מכאן. יש טיסה. היא מגיעה לירדן. בלי עצירות. קו מיוחד." "תראה, איתן," אמר רונן.

איתן חייך, השפה העליונה מתעקלת וממשיכה לרטוט. "הבנתי. אתה לא צריך להמשיך. לא כולם בנויים לזה. לא כולם. זה לא פשוט. זו לא משימה פשוטה. לא כולם, לא. ממש לא. אתה יודע, לפעמים אני חושב שכל זה היה מתוכנן."

רונן נדרך. מה זאת אומרת מתוכנן? זה הזכיר לו את תיאוריות הקונספירציה שקרא. אולי לאיתן יש איזה מידע שלא הגיע אליו? אולי הוא יעזור לו לחבר את חלקי הפאזל? זה היה מתוכנן. שלחו אותי

לחו"ל בשביל שאני אהיה מוכן. בשביל שאגלה את התפקיד האמיתי שלי בחיים. לבנות מחדש. מי שלח אותך? מי, איתן יפה שלי? מי לקח אותך מחיי השמנת שלך בשביל שתהיה בן־גוריון החדש? אה? מה בדיוק הכין אותך לבניית הארץ? צופי סביון? הנוער העובד של כפר שמריהו? ונניח שלמדת לנווט, ביחידה המובחרת. נתת את הארבע ומשהו שנים שלך ועכשיו אתה יכול לסחוב משאות כבדים ולנווט ממש טוב. אתה מבין שאין ציוד בארץ? אתה מבין שהגבעות הפכו לעמקים? שהעקוב הפך למישור? הטופוגרפיה שהכרת נעלמה. אין מפות שיכולות לעזור לך. אין GPS שיסכים לנסות לנווט אותך אפילו עם לוויין בארץ הגזירה הזו. תבוא עם גרפים וטבלאות מסטנפורד ותרצה עליהם בפני עדרי אנשים שמחפשים אוכל בצורה נואשת, או מבקשים למצוא מקום מסתור, למות בו בשקט, בלי להדביק אחרים? כשכל התעטשות פירושה מיתה משונה?

איתן נראה נחוש. הוא טפח על כתפו של רונן. "לא נורא," הוא חייך את החיוך הנורא שלו. "אתה תהיה עלייה שנייה." איתן גיחך בפה מלא ורונן דימה אותו לפניו כשהוא מחייך אותו חיוך כשהשיניים חסרות, החניכיים מודלקות ומדממות, העיניים צהובות, נימי הדם משרטטים פסי מחלה לאורכן ולרוחבן, האף כמוש ומצומק, זרזיפי דם יבש וקרוש דבוקים מתחת לכל נחיר, האוזניים איבדו צורה לחלוטין, השיער נשר מזמן, הגרוגרת בולטת כאילו עוד רגע תקרע את הגרון מבפנים.

רונן ראה את כל זה בבהירות חדה, ואיתן נעץ בו מבט כה חודר, עד שרונן ידע, פשוט ידע, שאיתן רואה את עצמו בהשתקפות מעיניו של רונן. רואה את עצמו כמו שרונן רואה אותו. מוכה מחלות וקרינה, מוכה טירוף וקדחת, הולך חסר מעש בין בניינים עשנים, עורם אבן על אבן, מכריז על ערימת אבנים כעל בית העם החדש, נושא נאומים נלהבים בפני ערימות אפר ועפר, ממלמל לעצמו שברי משפטים עד שלבסוף נכנע למחלה, או נאכל על ידי כלבים משוטטים או על ידי אנשים משוטטים, אי שם בטריטוריה הישראלית. איתן הקשיח את

פרצופו ואמר בטון כבד: "ברצינות, אבל. נתראה. אני יודע שנתראה. אני מארגן כרטיסים לעוד כמה חלוצים נחושים. הבעיה היא שרובם בחוף המזרחי. אני מתכוון להגיע לניו יורק ולארגן את זה משם. הבנתי שכבר יש כמה ארגונים יהודיים שרוצים לממן לנו את הטיסה." עם ההכרזה הזו הוא פנה ויצא מן הדירה.

בהמשך תקף את רונן צער משונה על כך שאיתן הלך. לפחות היה כאן מישהו שהיה מוכן לדבר על הדברים. מישהו שלא נראה כמו תשעה באב. קצת תקווה. גם אם זו תקווה מטופשת שלא מעוגנת בשום דבר מציאותי, זו עדיין תקווה. לפחות הוא לא ירגיש כאילו הוא יושב כאן ורק מחכה למשהו, כל דבר, שיקרה. מה כבר יכול לקרות? מה יעשו? בסוף הוא יודע מה יקרה. האמריקאים יעבדו לפי הספר. בטח הישראלים ייחשבו פליטים לפי איזו אמנה, יוקם בית דין מיוחד לפליטים, כל הישראלים יחויבו להתייצב, עם מספר הצ'יפ הדרמטי שלהם. יהיה איזה עורך דין ישראלי לשעבר, עם לב יהודי חם וכיסים יהודיים פתוחים שיציע לייצג את כולם בשכר טרחה סמלי ביותר, שיהפוך לפחות ופחות סמלי ככל שהזמן יחלוף. חלק מהם, בייחוד כאלו כמו רונן, יזכו למעמד פליט ויוכלו להמשיך לעבוד, וחלק — אלוהים יודע. יחתמו על אמנות חוצות גבולות. הגרמנים יצטרכו שוב לפתוח את הגבול, אולי השוודים, יכול להיות שחלק מהישראלים יוכלו לבחור. כמה ישראלים מפוזרים בעולם? הרי לא מדובר במיליונים. בטח אלו שבאוסטרליה ובניו זילנד כבר קיבלו מעמד של תושב קבע והם בדרך הבטוחה להתאזרחות.

למה היה חייב לבחור במדינה הפרנואידית הזו, שלא מוכנה להעניק אפילו גרין קארד בלי שאתה נותן טביעת אצבעות, דגימת רוק, בדיקת שתן, דם, יזע ודמעות? מה הוא יעשה כאן? הוא הבין פתאום את הדימוי של איתן. חבל הטבור. זה נכון. זה לגמרי נכון. הוא מרגיש עכשיו כמו תינוק, רק שחבל הטבור שלו נחתך. קר לו. הוא לבד. הוא מרגיש שהיה לו מקום בטוח, ואילו עכשיו זרקו אותו לתוך האור

הבוהק, אל העולם האכזר. והאמת? במובן הכי פשוט, הכי תינוקי שיש, הוא הרגיש שאין דבר שהוא רוצה יותר מאשר את אמא שלו. החיבוק. החום. התחושה הזו שלא משנה מה, יאהבו אותו ויקבלו אותו. הוא זוכר שלקח את האוטו שלה, בלי רשות, והנהגת המטומטמת שבאה מולו לא נתנה זכות קדימה והוא נתקע בה. קצת, ממש קצת. אבל זה הספיק בשביל להוריד לו את הלב לתחתונים. הוא התקשר לאמא שלו, כולו מבוהל. והיא הגיעה. נראתה רגועה דווקא. הוא יצא מהאוטו, כולו רועד, יודע עד כמה היא אהבה לשמור על המכוניות שלה. אבל אז, במבט אחד, היא ניגשה אליו, עטפה את הפנים שלו בכפות ידיה ושאלה: "אתה בסדר מתוק?" והסתכלה עליו במבט הכי אוהב שהוא ראה מאז ועד היום. והוא, שהיה בסדר גמור, רק חיבק אותה בתגובה. הוא כבר היה יותר גבוה ממנה, אבל כשחיבק אותה ככה הרגיש שוב כאילו הוא בן ארבע, משחק בסלון אחר הצהריים, אמו יושבת על הכורסה וסורגת בשקט ולפתע הוא מסתכל עליה ורוצה להפתיע אותה. היא כבר מכירה את המשחק ומניחה את המסרגות בשקט בצד, שלא יפגעו בו חלילה, והוא מזנק על הספה והיא עושה את הפרצוף המופתע המזויף שלה ומערסלת אותו בזרועותיה והוא מרשה לעצמו להתפנק כמו תינוק ולתת לה ללטף את שערו ולשיר לו בשקט.

היא לא דיברה יידיש, אבל ידעה כמה שירים שהסבתא שלה היתה שרה לה, וכשהיא היתה שרה לו, הוא היה מקשיב למילים הרכות מערסלות אותו, עוטפות אותו, מין ניגון ישן שהתחבא אי שם בירכתי מוחו, משהו עמוק יותר מזיכרון, מטען גנטי עצום שהגיע מערבות מזרח אירופה, מכפרים פולניים קטנים שהיו פעם רוסיים ושוב פולניים, או אולי אוקראיניים, וחוזר חלילה. ניגונים של אח מבוערת, של קליפות תפוחי אדמה, של ניחוח שומן אווזים בחורף. מיין קינד. אלו המילים היחידות שהוא זוכר. מיין קינד.