רונן

סאניווייל, קליפורניה, העתיד הלא־מאוד־רחוק

רונן הודיע שהוא לא יגיע לעבודה. שבוע. אולי יותר. כן. לא יכול כרגע. ממש לא. כן. הוא ינסה לעבוד מהבית. כן. הקוד, הוא יודע. יש גרסה. יש מוצר. יודע. הכול בסדר. הוא יחזור עם אנרגיות חדשות. הוא צריך להתעשת קצת.

רונן שכב במיטה אפרקדן. הוא לא החליף בגדים כבר כמה ימים. מכנסיים קצרים, בלי תחתונים, חולצת טריקו מרוטה. הוא בהה בטלוויזיה, לא הצליח להיזכר בפעם האחרונה שאכל משהו שלא הגיע עם שליח. לא היה אכפת לו מהכסף באופן מיוחד. בימים הראשונים שאחרי האומגליק, קהילת הישראלים טענה שבעוד רגע האמריקאים בועטים את כולם חזרה לטריטוריה הישראלית, אז כדאי למשוך כסף מחשבונות הבנק. ודולרים זה תמיד טוב. רונן הרגיש שיש משהו מאוד לקוי בהיגיון הזה. אם האמריקאים הולכים לבעוט אותם החוצה, למה לקחת דולרים? מי אמר שאפשר יהיה לחזור? ולמה

שבטריטוריה תהיה אפשרות לקנות משהו עם הדולרים? סליחה. הוא שוב קרא לזה טריטוריה.

הישראלים האחרים התנגדו באופן נחרץ למונח הזה, אבל כולם השתמשו בו. הם טענו שזה טרור של השפה. אונס של המחשבה. למה לא לקרוא למדינה בשם שלה? כשבצ'ילה היה משטר צבאי הם שינו את השם? ובארגנטינה? וכשהפילו את צ'אושסקו ברומניה, מישהו שינה את השם שלה? אז כרגע אין ממש שלטון או משטר או ממשלה או אנשים בריאים או אנשים שלא אוכלים אחד את השני, אבל זו עדיין ישראל, לעזאזל! בכל מקרה, הוא הלך עם העדר והוציא כמה אלפי דולרים במזומן. לא היה אכפת לו. שילמו לו מצוין, היו לו אפס הוצאות ונשאר לו לא מעט גם אחרי. לשליחים של הפיצה והסושי וההמבורגר היה משלם במזומן, אפילו מוסיף טיפ נדיב. משאבי אנוש הבהירו לו שהם איתו. הם אפילו העניקו לו מעין בונוס שלא מן המניין. עד שתעמוד חזרה על הרגליים.

כמו כל דבר אמריקאי גם זה היה מוגזם, חסר פרופורציות ובגובה של חצי משכורת שנתית. הוא כבר התחיל לחשוב על נסיגה מחושבת לדרום אמריקה, לחיות שם כמו מלך שנה או אפילו קצת יותר. מעניין באמת מה יקרה עם הדרכון שלו עכשיו. מי יחדש אותו כשהתוקף שלו יפוג? השגרירות? הקונסוליה בסן פרנסיסקו?

הוא לא רצה לחשוב על זה אפילו. אז בינתיים שכב במיטה, מוקף באריזות משלוח של אוכל סיני, מזפזפ בין התחנות והערוצים.

בתוך כך ניסה לערוך בראשו רשימה של אנשים שהוא מכיר שנשארו בישראל. הורים, אחות, בני דודים, דוד. כל אלה הם רק המשפחה הממש מיידית. מה אחרי זה? תיכון, צבא, תואר ראשון, קורס צלילה באילת. רוב הסיכויים שרובם המכריע מתים. אבל ממש מתים. מתים מוחלטים. לא מתים כזה של אנחה שקטה מתוך שינה. מתים מוות אלים. מוות בלתי מתפשר. לא מלאך נעים שאוסף נשמות לתוך כנפיים אין־סופיות של שכינה ואור נוגה. לא לא. אם כבר מלאך, אז

הטיפוס השחור הזה עם החרמש החד, פנים מוסתרות מאחורי ברדס אפל, קוצר נשמות כמו חיטה בשלה. נשמות גדועות, עולות כמו אד בוקר מגופים מעוותים, קטועים, נמסים, אכולים. גם המתים, גם אלה שהרגו אותם, איבדו צלם אנוש.

כמו כל דבר, באינטרנט אפשר היה למצוא תמונות בלי פיקסלים. רונן העז רק פעם אחת. הוא די בטוח שזה מה שהוביל לשבועה שלו שלעולם לא יראה שוב דיווח חדשותי ואפילו לא יקרא עיתון. בהתחלה העיתונים עטו על הדיווחים. הכול היה גרפי. גם דיווחים בטקסט בלבד, שלא היו מלווים בתמונות, היו מפורטים עד בחילה. תיאורי המגיפה, תיאורי הפיצוץ הראשון, השני, קוצר סופה, בתי הזיקוק, הכור, הכול ביחד. אחרי כמה שבועות הוא התחיל להבין שהדיווחים סותרים זה את זה ושאף אחד לא באמת יודע את הכרונולוגיה של האירועים. חלק מהאנשים בכלל לא מדברים על בתי הזיקוק. רבים לא מדברים על הכור. כלומר, בקרב הקהילה הישראלית פה ידוע שדימונה נמחקה מהמפה לחלוטין, אבל יש מספיק כותרות שבכלל לא מציינות שקרה משהו שקשור לקרינה גרעינית. יש כאלה שמזכירים את הפלסטינים, ויש כאלה שלא.

בשלב מסוים רונן כבר לא רצה לשמוע. לחשוב על אנשים שהוא מכיר מוכי קרינה, או סובלים מאיזושהי וריאציה של הווירוס או, אולי גרוע מהכול — שנשארו בצד ששרד. ואז הם נאלצים ללקט אוכל שכבר אין, להפיק מים מאלוהים יודע איפה או פשוט להרוג אנשים אחרים בשביל לאכול את בשרם.

באופן מוזר להפליא, המחשבה הזו היתה היחידה שהיתה מסוגלת להעלות חיוך על פניו של רונן בזמן האחרון. המחשבה על אבא שלו אורב לפרידמן מהקומה למטה, מכה בו עם עיתון מגולגל וצולה אותו על הכיריים החשמליים הצליחה להעלות בו שמחה בלתי מוסברת.

עכשיו חזרה לטלוויזיה. רונן הרגיש כל כך מותש, פיזית ונפשית, שהוא פשוט לא מצא כוח להחליף ערוץ. הדיון הסוער שהתנהל על

המסך נגע, כמובן, לישראל. למרות שהם קראו לזה "הטריטוריה", הוא בכל זאת החליט לעקוב אחרי הדיון. אולי ילמד משהו. כנראה באמת מדובר בכספי סיוע שהאמריקאים היו אמורים להעביר. הרי היה מדובר בסכומי עתק. למי זה אמור לעבור עכשיו? על הדוכן עמד עכשיו איזה סנאטור צעיר ממדינת איווה, שרונן היה מוכן להתערב שצעיר ממנו בכמה שנים טובות. הוא כמובן לבש חליפה של אלפי דולרים ונראה כמו מיליון דולר, אבל רונן הרגיש שהוא יכול היה להרביץ לו, אם יהיה צורך. התחושות שצפו בו בזמן האחרון עוררו בו איזה משהו, משהו בלתי מרוסן, משהו שרצה לתפוס מישהו אקראי ברחוב ולשפוך לתוכו את כל האלימות והכעס שהצטברו אצלו בשבועות האחרונים. החיים כל כך לא הוגנים. הדיון נמשך. הסנטור הסביר שאין כיום בטריטוריה הישראלית ממשלה מתפקדת או אפילו גוף שלטוני זמני שאפשר לדבר איתו. למעשה, העברת סיוע נוסף תהיה מנוגדת לזה ולזה וגם להוא ובייחוד, בייחוד, רבותי וגבירותי המושבעים, לחוקה האמריקאית.

רונן רצה לירוק על הטלוויזיה. האמריקאים עם החוקה המזדיינת שלהם. במקום לירוק, הוא התקדם לרצון לזרוק כפכף על הטלוויזיה, אבל התחרט ברגע האחרון. משהו פה התחיל להיראות לו מוזר. אין באמת צירופי מקרים כל כך נוראיים. דברים כאלה לא קורים בלי יד מכוונת. בלי מישהו שמושך בחוטים מאחורה, נכון? הוא הושיט יד בזריזות למחשב הנייד, מפיל בדרך כמה קרטונים חצי ריקים של אוכל סיני. כמה הקלקות מהירות והוא שוב באתרי הקונספירציה המפורטים.

והנה זה פה, שחור על גבי לבן. האינטרסים הכלכליים הסמויים של אמריקה. בני זונות. הוא ידע. עמוק בפנים הוא ידע את זה כל הזמן. זה לא סתם. הממשל הפדרלי ידע הכול. הם ידעו בדיוק מה הולך לקרות ומה יצטרכו לעשות לאחר מכן. כסף. כל זה בשביל כסף. הוא המשיך לקרוא באתר. הכול נראה כל כך הגיוני. רונן סוף־סוף נתן לתחושות אחרות חוץ מתסכול ובדידות ועצב להיכנס. כעס. זעם. המון זעם. הוא הרגיש שאם עכשיו היה רואה איזה חיוך אמריקאי צבוע, הוא פשוט

היה מרסק אותו באגרוף.

הוא שוב חשב על אלימות. למה? הוא אף פעם לא היה כזה. הוא רצה לסגור את המחשב הנייד ופשוט להיעלם שוב לתוך חשכת החדר. הוא כבר הושיט יד, אבל אז ראה את הכיתוב באחד מהאתרים שפתח קודם: "רוצים לדעת יותר?" מה זה אומר? זה אומר שלמישהו יש תובנות עמוקות יותר שהוא לא יכול לכתוב כאן? אולי, אולי מישהו יכול לתת לו הסבר אמיתי למה שקרה. מה נשאר לו חוץ מזה? האפשרויות שלו מאוד מצומצמות. לשבת בחדר חשוך ולחטוף מנת יתר של מונוסודיום גלוטמט או לחזור לעבודה ולרחוץ בים החיוכים המזויפים והמפגרים של חבריו לעבודה. לא. הוא לא ֵילך בשקט. אם הוא ממילא לא מוצא טעם בקיום היומיומי, אולי לפחות ינסה לפענח את מה שקרה. יש לו כרגע הרבה כסף, רכב חברה ואפשרות להגיע לכל הבלוגרים המטורפים שהוא רק יוכל למצוא. כן. זה מה שהוא יעשה. עד שייגמר הכסף, או הרצון לחיות. מה שיבוא קודם. בפעם הראשונה זה שבועות הוא הרגיש שיש לו מטרה בחיים.