נעמי

מובלעת תל אביב, הטריטוריה הישראלית, העתיד הלא־מאוד־רחוק

אני, נעמי בת ברכה, מעלה פה על הכתב את התיעוד האחרון של המדינה. לפני הכול הייתי מעלה את הפוסטים בפייסבוק. לעצלנים ואנאלפבתים אפילו הייתי מקליטה סרטונים. טוויטר, אינסטגרם, אפילו טיקטוק, למרות שעברתי את ממוצע הגיל שם. אבל עכשיו כבר אין חשמל ואין מי שיישב לקרוא פוסטים ארוכים או לראות סרטון. ועם זה, מה שאני אכתוב היום עוד יהדהד לדורות. שישים, שבעים, שמונים שנה אחרי שהיא מתה, אנשים עדיין יודעים מי זאת אנה פרנק. ככה כל העולם יידע מי זו נעמי. כולם! אני משאירה את התיעוד הזה אחרי, כי אני יודעת שיום אחד ימצאו את זה ויצליחו ללמוד ולהבין ובעיקר — לא לחזור על אותן טעויות.

אבל בשביל שיצליחו להבין אותי כמו שצריך, אני צריכה להסביר. הכי פשוט להתחיל את זה כמו הפוסטים שהייתי כותבת — אז הנה: אמרתי או לא אמרתי לכם שזה יבוא? הקריסה? השבירה של כל הפרדיגמות? התעקשתם לחיות בבועה, לא לראות את המראה ששמתי לכם מול הפרצוף? אני לא מבינה אתכם. בחיי. כמה שנים אני אומרת

לכם שזה יבוא? רק נשמות טובות, אולי תלכי לטיפול, מה את מאמינה לשטויות האלו. יופי. איפה אתם עכשיו? או שאתם בקבר אחים בבלומפילד או שנפלתם מתים במקום וזהו.

אני נעמי ואני ערה. העמדתי פנים מספיק זמן. הלכתי בתלם. תיכון, צבא, תואר ראשון בחשבונאות בתל אביב, סטאז'. היה מתסכל, נכון. להיות סביב חבורה של אנשים שמאמינים בצורה עיוורת לכל מה שמאכילה אותם ה"תקשורת." נו באמת. אנשים שחושבים שהם נאורים ומוצלחים ולמדו במקומות הנכונים וקוראים את העיתונים הנכונים, אבל בשורה התחתונה — הם לא יודעים כלום מהחיים שלהם. כמו להסתכל על תיאטרון בובות ולהתעלם מכך שיש חוטים. לפעמים דברים נשמעים כל כך מופרכים, אבל הם נכונים. כן, סדר עולמי חדש, האילומינטי, הבונים החופשיים. כן. זה הכול נכון, כל מה שגיחכתם עליו, כל מה שפטרתם באיזו אנחה, "שטויות." שטויות? שטויות של בניינים בוערים, אולי. שטויות של ירי ברחובות והתפוררות של הסדר החברתי. אתם שטויות. מוזמנים לצפות בסרטונים שהעליתי כבר לפני שנה ושנתיים, שלא לדבר על לפני כמה חודשים.

אמרתי הכול. ידעתי שזה יגיע, אז התכוננתי. תואר ראשון, סטאז', לאכול את החרא של להיות ג'וניור. אבל לעבודה של גדולים במשרד יעני יוקרתי יש יתרונות. יש פה מרחב מוגן קומתי לא רע בכלל. תקעו בו איזו ספרייה, עם שבועונים של לשכת רואי החשבון או משהו, אבל אני שמתי בו את כל מה שצריך: אוכל יבש, שימורים, טרנזיסטור קטן שעובד גם עם מנואלה (לא שאני חושבת שישדרו משהו אמין, אבל שיהיה). ידעתי שזה המקום האחרון שאנשים יגיעו אליו בשעת חירום. איך הולך המשפט הזה? אף אחד לא הצטער על ערש דווי שהוא לא בילה מספיק שעות במשרד.

אז כשאנשים התחילו להבין שזה התחיל (אני לא צריכה להגיד לכם מה זה "זה," נכון?), כולם חשבו שזה הזמן להיות עם היקירים שלהם או להתחמש או לפשוט על הסופר או משהו כזה. אף אחד לא

חשב לנסוע למרכז תל אביב, להעביר את כרטיס הכניסה בקרוסלה של הלובי ולעלות ישר לממ"ק היוקרתי שלי. אם היה לי שכל, הייתי מכינה מראש גם שלט גדול עם כיתוב: "אמרתי לכם." מצד שני, היו מעט מאוד אנשים בסביבה בשביל לקרוא אותו.

אבל עכשיו אני מעלה את זה לאינטרנט. אני כותבת בצד ובסוף אמצא חשמל וחיבור עובד. כאן זה יחיה לנצח — אחרי שהאנושות תיכחד עדיין יהיו חוות שרתים תת־קרקעיות, שורות על שורות של מבנים מלבניים, שיחזיקו את המילים שלי במקום ומישהו, איפשהו, יוכל לקרוא ויוכל לדעת בדיוק מה קרה. ולמה. נשימה עמוקה — מתחילים.